האם יש דבר כזה יותר מדי דיסטורשן?

אין גיטריסט שלא אוהב דיסטורשן. למעשה, דיסטורשן הוא כלי הכרחי בארגז הכלים של כמעט כל גיטריסט במאה ה – 21 (לצד השימוש בו כאמצעי להסוואת נגינה מרושלת אצל חלקנו).
אבל יחד עם זאת, הכפתור הקטן הזה, על המגבר או הפדאל, נמצא בשימוש יתר אצל הרבה יותר מדי גיטריסטים. אל תבינו אותי לא נכון, אינני אומר שדיסטורשן הוא דבר רע, רחוק מזה.

"פחות זה יותר" היא אמנם אחת הקלישאות הנפוצות ביותר בעולם, אבל יחד עם זאת, בדיוק כמו במקרה שלנו, האמירה הזו מדויקת. אם תמשיכו לקרוא, תגלו איך שימוש בקצת פחות דיסטורשן יציג בפניכם עולם חדש של סאונד גיטרה חם, עגול ודינמי.
סאונד גיטרה רזה ומרוח הוא אחת הבעיות הנפוצות ביותר אצל גיטריסטים. למרות הגיטרה המשובחת עם הפיקאפים העוצמתיים, המגבר האימתני עם כמויות הכוח והגיין הבלתי נגמרות, המחובר לבוקסה 4 X 12 אימתנית- כשהם מנסים לנגן את הריפים שלהם עם הלהקה, העוצמה של הסאונד אולי חזקה אבל הסאונד עצמו הוא רזה, סטרילי ואינו מושך תשומת לב בשום צורה. למעשה הסאונד שלהם נעלם לחלוטין בתוך המיקס, ממוסך על ידי שאר הכלים.

הסיבה לתופעה הזו נעוצה בדחיסה (Compression) שעובר הסיגנל בדיסטורשן גבוה. בדרך כלל, גיטריסטים מתייחסים לקומפרסיה כדבר טוב. הרי זה האפקט המעניק לגיטרת הקאנטרי את הסאונד הייחודי שלה, שלא לדבר על הסוסטיין (Sustain) והחום שהוא מוסיף לגיטרה בסולואים רוויי הדיסטורשן שכולנו מכירים ואוהבים. הבעיה היא שבדיסטורשן גבוה, קשה מאוד להשתלט על הדחיסה הזו, במיוחד כשמדובר בנגינת קצב וריפים המשתמשים במיתרים הנמוכים.
למעשה, ככל שאתם מנסים לעשות את זה "נכון" יותר (מיתרים עבים, פיקאפים עם הספק גבוה ומגבר רצחני עם דיסטורשן מכוון ל – 11), התופעה מחריפה אף יותר.
בנקודה זו כדאי שתפסיקו להתעלל באוזניים האומללות שלכם ותשקלו את העובדות הבאות: ככל שהתדר של אות נמוך יותר, נדרשת יותר אנרגיה על מנת להגביר אותו לעוצמה מסוימת, בהשוואה לאות בתדר גבוה. אין צורך להיכנס להסבר המדעי של תופעה זו. מספיק אם תבינו שהאוזן האנושית רגישה בהרבה לתדרי אמצע ותדרים גבוהים מאשר לתדרים נמוכים. זו גם הסיבה שבדרך כלל, מגברי בס חזקים לפחות פי שניים או שלושה ממגברי גיטרה, מבלי להישמע חזקים יותר. למעשה, למגבר גיטרה בעוצמה של 50 וואט אין שום בעיה להתמודד עם מגבר בס בעוצמה של 1000 וואט. (תארו לכם מגבר גיטרה בעוצמה כזאת 😉 …)

כשמנגנים ריפים כבדים, במיוחד כאלה עם חסימות, הנטיה הטבעית היא להגביר את העוצמה כדי לשפר את ההגדרה והארטיקולציה של הצלילים. הבעיה היא שככל שמגבירים את העוצמה, העומס על מגבר הכוח גדל ואיתו גם רמת העיוות בסאונד, מה שמגדיל את כמות הדחיסה של הסיגנל.
בנגינת סולו, אנחנו מחפשים סאונד גדול עם המון סוסטיין (Sustain). זה בדיוק המקום בו המנורות מתחילות לעשות את הקסם שלהן: על ידי יצירת דיסטורשן עשיר בהרמוניות ועידון הדינמיקה של הסיגנל על באמצעות דחיסתו, הן יוצרות את הסאונד האהוב עלינו לנגינת סולו, בכל סגנון שהוא.
אבל זה גם בדיוק מה שנרצה להימנע ממנו כשאנחנו מנגנים ריפים קיצביים, בהם חשוב להדגיש את הדינמיקה של הפריטה וההידוק של הקצב. בנגינה כזו אנו זקוקים לסאונד גדול ומוגדר, שיש לו טווח דינמי גדול מספיק כדי להדגיש את הבדלי העוצמה בפריטה. שום דבר אחר לא יעבוד כאן וזו בדיוק המלכודת אליה נקלעים גיטריסטים רבים: הסטאפ של מגבר רצחני בשילוב עם פיקאפים חמים ומיתרים עבים פשוט לא מתאים לסיטואציה הזו.
כשמוסיפים למשוואה כיוונים נמוכים (Drop D וכו'), האפקט של הדחיסה הופך למודגש יותר. אם נוסיף למשוואה דיסטורשן גבוה, האפקט יודגש עוד יותר, מה שנהדר לנגינת סולו. אבל נסו לנגן כמה ריפים בכיוונון כזה ותמצאו את עצמכם מתמודדים עם סאונד בוצי ומרוח, חסר דינמיקה וצורמני, ללא יכולת לחדור דרך שום מיקס.

בנקודה זו, יכול להיות שחלקכם מניד את הראש בספקנות- הרי המאפיין הסגנוני המובהק ביותר של מוזיקת הרוק על כל גווניה הוא הדיסטורשן. איך יתכן שאפשר להפיק מהגיטרה את העוצמות והכבדות המהוות חלק בלתי נפרד מהסאונד הזה, מבלי לתקוע את כפתור הגיין על 11?

כדי לענות על שאלה זו, ניזכר לרגע במי שנחשבים לסנדקים של רוק הגיטרות מבוסס הריפים, להקת DC/AC. האחים אנגוס ומלקולם יאנג עזרו להגדיר את הסאונד של הרוק באמצעות הריפים הפשוטים והעוצמתיים שלהם. זה לא מקרי ששירים כמו Back In Black, Highway To Hell ו – You Shook Me All Night Long, מזמן הפכו לאבני יסוד אצל כל תלמיד גיטרה.
מה שמעניין הוא שהסוד בסאונד העוצמתי שלהם נובע מהעובדה ששני האחים השתמשו בהרבה פחות גיין ממה שאתם עשויים לחשוב. למרות שזה עשוי להשמע מוזר, אם תחשבו על זה לרגע, זה הגיוני לחלוטין. השילוב בין רמת הדיסטורשן הנמוכה בה הם השתמשו בהקלטות ובהופעות, לנגינה המדויקת ומלאת ההבעה שלהם, יצר סאונד ענק עם רמות מטורפות של אנרגיה, דינמיקה וכוח. למעשה, עד היום, יותר מ – 40 שנה מאז יציאת האלבום הראשון שלהם, High Voltage, אף אחד בעולם הגיטרה לא הצליח, לעניות דעתי, לשחזר את החיוניות והכוח של הסאונד שלהם, על הבמה או באולפן.
אם תקדישו כמה דקות להאזין לשיר של DC/AC, לא משנה איזה, תרגישו מיד איך הריפים, המנוגנים במקצב הדוק ובצורה מושלמת גורמים לכם להניד את הראש לפי הקצב. הקסם בסאונד שלהם נמצא באיזון המושלם בין רמת הדיסטורשן הנמוכה, המשמרת את התגובה של הגיטרה לדינמיקה וההבעה של הפריטה, לבין הכוח הטמון בכל ריפ, הנובע מהיכולת של הסאונד לשחזר נאמנה את התגובה הזו.

אז למה שלא תנסו זאת גם אתם? הנמיכו מעט את הגיין במגבר או את הווליום בגיטרה ותגלו איך הסאונד שלכם הופך להיות שמן וחם יותר, מלא דינמיקה וחיוניות.

אם יש נושא שהייתם רוצים לקבל עליו מידע או שאלה שמעניינת אתכם, אתם מוזמנים לכתוב לי על כך. אשמח לענות כמיטב יכולתי על פניותכם.
אם תרצו להתייעץ איתי באופן אישי בנושא זה או בכל נושא אחר, אתם מוזמנים לדבר איתי.

בטלפון – 052-8699642, בפייסבוק, או במייל

רוצים לקבל את המאמר הבא ישירות למייל שלכם?

הרשמו לניוזלטר בצד השמאלי העליון של העמוד.

By | 2017-06-26T15:08:35+00:00 3 במאי 2017|גיטרות|2 תגובות

2 תגובות

  1. תחת מניוק 3 במאי 2017 , 16:34השב

    מאמר מושקע, אך AC/DC הם להקת הארד רוק, לא הבנתי את ההשוואה והדוגמא שלוקחים מהם במאמר, עם להקות מטאל שמנגנות ריפים עם היי -גיין. ברור שהם ינגנו עם גיין יותר נמוך, איזה קטע, גם כל להקות ההארד רוק האחרות מנגנות עם גיין נמוך יותר.

    • איציק 3 במאי 2017 , 23:18השב

      קודם כל, תודה 🙂 . ההשוואה לא מגיעה מכיוון של סגנון. מדובר כאן על סאונד גיטרה והדוגמא באה להדגים כיצד גיין נמוך יותר יכול "להדק" את הסאונד ועדיין לשמר את הכבדות שלו. זה תקף לכל רמות הדיסטורשן, מהארד רוק ועד למטאל.

השאר תגובה