ההיסטוריה של הדיסטורשן

בדיחה ישנה בתחום הטכנולוגיה אומרת שאם יש במוצר בעיה כלשהי, הפתרון הוא למכור אותה כתכונה ייחודית. הרבה מאד טרנדים מוצלחים בתחום הסאונד נוצרו כתוצאה מהמרה של בעיות טכניות לאפקטים, שלימים תבעו את חותמם על המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. חלק גדול מהאפקטים המוכרים לנו כיום, כשבראשם הדיסטורשן, נוצר לראשונה כתוצאה מניצול מקרי או מכוון של מגבלות טכניות, הרבה לפני שהטכנולוגיה פתחה בפנינו את האפשרות לשנות מאפיינים בסאונד באופן יזום. למעשה, לקראת סוף שנות השבעים, כבר לא ניתן היה לתאר את הסאונד של הרוק, הבלוז וה – R&B ללא הטעויות ברות המזל האלה.

ניתן לשייך את "המצאת" הדיסטורשן לרצף מוצלח במיוחד של תאונות. כל סאונד "בלתי נשכח" שכולנו מכירים לא נבע ממוחו הקודח של מוזיקאי מחונן במיוחד או הקשר תרבותי כזה או אחר, אלא היווה תוצאה של שילוב בין טרנזיסטורים, רמקולים, מגנטים, כבלים ודיודות לבין תקלות טכניות.

"לידת" הדיסטורשן משויכת לדייב דייויס, הגיטריסט של להקת ה – KINKS, שבאחד הימים בשנת 1964 היה משועמם עד כדי שהחליט לחתוך את הממברנה של הרמקול שלו בסכין גילוח, רק כדי לראות מה יקרה. כתוצאה מכך נוצר עיוות (Distortion) בסאונד, שלימים הפך לאפקט הפופולרי והמוכר ביותר בהיסטוריה של הגיטרה החשמלית, הדיסטורשן.

אבל בפועל, היו לא מעט גיטריסטים שהתעסקו עם הסאונד הזה כמעט עשור לפני שדייויס הפך אותו לפופולרי. ב – 1951 הוקלט השיר "Rocket 88" בביצוע אייק טרנט ומלכי הקצב, שבו אפשר לשמוע מגבר שנכנס לדיסטורשן כתוצאה מפגיעה שספג במהלך השינוע לאולפן. אותו הדבר קרה בשנת 1956 לג’וני ברונט טריו, כשהגיטריסט שלהם, פול בורליסון, הוציא את אחת המנורות מהמגבר שלו אחרי שזה נפל מגג הרכב שלו. הוא התלהב כל כך מהסאונד שהוא השתמש בו להקלטת השיר "The Train Kept a-rollin", שהפך למקור השראה עבור מוזיקאים בריטים רבים באותה תקופה.

למעשה, רוב המגברים של שנות ה – 40 וה – 50 סבלו מנטיה להכנס לדיסטורשן כשכיוונו אותם לעוצמה גבוהה, מה שקרה כל הזמן בגלל עוצמתם החלשה. מגברי FENDER TWEED CHAMP  , שרבים מהסולואים הקלאסיים של שנות החמישים הוקלטו דרכם (ובתחילת דרכם, באיזור 1948, שווקו תחת השם Champion 800), התאפיינו בעוצמה כה נמוכה שלא ניתן היה להפיק מהם סאונד נקי בעוצמה של במה. זה גם מה שהביא בסופו של דבר את ליאו פנדר ליצור את המגבר הראשון בהיסטוריה בעוצמה של 100 וואט, במיוחד עבור גיטריסט ה – SERF  האגדי דיק דייל, שלפי האגדה שרף מאות(?!) מגברים כאלה, כתוצאה מהפעלתם בווליום גבוה.

כמובן שזה מעולם לא היה רעיון מוצלח או כלכלי במיוחד- לגרום נזק למגברים בחיפוש אחר סאונד כזה או אחר. כך שעם המצאת הטרנזיסטורים, בתחילת שנות השישים, החיפוש אחר סאונד מיוחד הפך להיות כלכלי ומעשי בהרבה. טרנזיסטורים התחילו אט אט לתפוס את מקומם כתחליף למנורות ואיפשרו לראשונה לשלב דיסטורשן מלאכותי במגברים. זה היה תחילתו של תהליך החיפוש אחר דרכים לשנות את סאונד הגיטרה באופן יזום ונשלט, מה שהביא בסופו של דבר להיווצרות האפקטים, כשבראשם הדיסטורשן, שלמעשה כמעט ולא השתנו מאז.

תרומתם הגדולה ביותר של הטרנזיסטורים למהפכה בתחום סאונד הגיטרה היא שהם אפשרו לפשט ולהוזיל את עלויות הייצור של אפקטים ומגברים וליצור מוצרים אמינים, עמידים וקומפקטיים. כדי להבין את גודל המהפך, מספיק לחשוב על אפקטים דוגמת הלזלי, שהיה למעשה רהיט בגודל של ארון ממוצע, או על יחידות הדיליי מבוססות הסרט שמלבד בעיית הגודל, אמינותן הייתה כמעט אפסית והן היו רגישות לכל טלטול.

עם המצאת הטרנזיסטורים, מהנדסים החלו לחפש דרכים לחקות את הסאונד של המנורות באמצעות הטכנולוגיה החדשה. הטרנזיסטורים באותה תקופה יוצרו מחומר הנקרא גרמניום, ומלבד מחירם הנמוך, הם התאפיינו ביכולת להפיק שלל גוונים מוזרים של דיסטורשן (שזכה לשם המסחרי פאז בגלל אופיו המיוחד של הסאונד), מה שהפך אותם לכר פורה במיוחד לנסיונות להפקת סאונדים מסוגים שונים. בשנת 1962 הושק פדאל הפאז הראשון בייצור המוני, ה – Gibson Maestro FZ-1A Fazz-Tone. הפדאל הזה היה אחראי בין היתר לסאונד של קית' ריצ’רדס ב – Satisfaction משנת 1965, מה שהגדיר את הסאונד של ה – Rolling Stones כפי שאנחנו מכירים אות כיום.

ההצלחה שבאה בעקבות האופי הייחודי שהעניק ה – Fuzz-Tone לסאונד של גיטרה חשמלית, הביאה לכך שעד מהרה החלו להציף את השוק אינספור חיקויים. רובם המכריע של החיקויים היה גרוע, אבל כמה מהם הפכו להיות אלמותיים. חלק אף נבנו במטרה לנסות להתמודד עם המגבלות המובנות של הגיטרות עצמן, כמו ה – Tone Bender MK1 מ – 1965, שהשתמש באותו מעגל טרנזיסטורי כמו ה – Fuzz-tone אבל הכיל כמה שינויים במעגל, שמטרתם הייתה להוסיף סוסטיין (Sustain) לסאונד הטבעי של הגיטרה. הגרסה הבאה של הפדאל, שהתבססה על שני טרנזיסטורים במקום שלושה, ה – Tone Bender MK1.5, שימשה לימים כבסיס לפאז המועדף על ג’ימי הנדריקס.  הגירסה השלישית שנקראה MK2, הפכה למרכיב העיקרי בסאונד של ג’ימי פייג' בהקלטות המוקדמות של לד זפלין. כשיצא לשוק ה – Fuzz Face ב – 1966, הוא הפך לאחד האפקטים המועתקים ביותר. הנדריקס, שהיה חסיד נלהב של ניסוי וטעיה בכל מה שקשור לסאונד, העדיף לרוב לעבוד עם הפדאל עם סוללה חצי ריקה- בעיקר מכיוון שטרנזיסטורים מגרמניום מושפעים משינויים במתח ומשנים את אופי הסאונד. הדבר הפך את המחזה של גיטריסטים המחליפים סוללות בפדאל בסיטונות בנסיון להגיע לסאונד מסוים, לשכיח במיוחד.

בסופו של דבר, הטרנזיסטורים מגרמניום הוחלפו בטרנזיסטורים מסיליקון כדי לפתור את בעיית חוסר היציבות בסאונד והרגישות למתח סוללה ולחום (בחלק מהמעגלים). הסיליקון שינה לחלוטין את אופי הדיסטורשן והפך אותו לבהיר ואגרסיבי יותר, כפי שהודגם בעוד פדאל אגדי, ה – Big Muff של Electro-Harmonix.

פדאל אגדי נוסף שמקורו בטעות הוא ה – Pro co RAT שנולד ב – 1978 ונחשב יותר לדיסטורשן מאשר לפאז. במקור, התכנון שלו התבסס על זה של ה – Fazz-Face, רק שבמקרה הזה, בזמן בדיקת המעגל, תקלה באחד הרכיבים יצרה סאונד נוקשה יותר שאומץ על ידי המתכננים ובסופו של דבר הפך לסאונד המזוהה עם רוב להקות הרוק האלטרנטיבי ב – 30 השנים האחרונות, הפאנק של שנות ה – 80, אינדי רוק אמריקאי, גראנג' (ה – RAT  היה אחד מהרכיבים הבסיסיים בסאונד של קורט קוביין), הבריט-פופ ועוד.

כפי שאתם רואים, הדיסטורשן, כמו גם רוב האפקטים אחרים, נולד כתוצאה מחיבור בין מגבלות טכניות, טעויות תכנון, שעמום, מזל וחיפוש מתמיד אחר דברים חדשים. למעשה, הסאונדים הבלתי נשכחים האלה, שהלכו קסם על דורות שלמים, הם תולדה של מפגשים מקריים בין טרנזיסטורים, מנורות והרבה מזל.

אם יש נושא שהייתם רוצים לקבל עליו מידע או שאלה שמעניינת אתכם, אתם מוזמנים לכתוב לי על כך. אשמח לענות כמיטב יכולתי על פניותכם.
אם תרצו להתייעץ איתי באופן אישי בנושא זה או בכל נושא אחר, אתם מוזמנים לדבר איתי.

בטלפון – 052-8699642, בפייסבוק, או במייל

רוצים לקבל את המאמר הבא ישירות למייל שלכם?

הרשמו לניוזלטר בצד השמאלי העליון של העמוד.

By | 2017-06-26T15:09:16+00:00 19 באפריל 2017|גיטרות|0 תגובות

השאר תגובה